בן לוסי אליס וחיים. נולד בשנת תש"ו (1946) במרוקו. אח של לאה, יהושע, שושנה, רבקה ומשה.

יוסף, שכונה יוסי בפי כול, עלה לארץ עם משפחתו ב-1956. גדל והתחנך ברחובות.

בתום לימודיו התגייס לצה"ל, ולאחר שירות החובה המשיך לשירות קבע. השתלם בקורסים, בהם קורס הכשרה חינוכית לרס"רים. במהלך השירות השתתף במלחמת ששת הימים בשנת 1967 ובמלחמת ההתשה בתחילת שנות השבעים, לקח חלק במלחמת יום הכיפורים בשנת 1973 ובמלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982. בתקופת השירות נפגע והוכר כנכה צה"ל. בתום שירות קבע שוחרר מצה"ל בדרגת רב-סמל מתקדם.

יוסי נישא לעליזה, ובני הזוג הביאו לעולם את ליאור, גלית, עינב ורוני. בנו ליאור סיפר: "תמיד אני אזכור איך נהגת להתגאות בי ולהכריז בפני כולם: 'הינה הגבר שלי הגיע'".

בשנת 1992 החל לפקוד את מרכז השיקום לנכי צה"ל ביפו, במסגרת זו השתתף בפעילות פנאי וכן עבד, כחלק מתהליך השיקום. בלט בחריצותו ובמוסר עבודה גבוה, היה דומיננטי והקדים להגיע בכל בוקר, עבד ברצף ונתן תפוקה גבוהה. היה מעמודי התווך בהקמת בית המאפה במרכז השיקום: הביא למקום את הידע המקצועי ואת הניסיון שצבר בשנות עבודתו כטבח בכיר בצבא וכך הצליח לתרום לאופיו היצרני של בית המאפה.

בשנים 1994 ו-1998 הוענק לו פרס העובד המצטיין במרכז השיקום "כאות הערכה להשקעתו הרבה והממושכת ולאור הישגיו", כפי שנכתב בתעודה. מעולם לא ויתר לעצמו – גם כשלא חש בטוב המשיך להגיע באופן סדיר, תמיד עמד במילתו ואפשר היה לסמוך עליו לגמרי.

במסגרת מרכז השיקום בלט גם במקהלה, בסדנת המחשבים ובתחום האומנות. חבר במרכז כתב: "קולך הצלול עדיין נשמע. זיכרון מוחשי נותר ממך, קולך כסולן, בשירים הרבים שהקלטנו. ראשון היית מגיע למקהלה, מסדר את הכיסאות לחברים ומקבל אותנו בחיוך". המקהלה הוציאה דיסק של שיריה וכן הופיעה מדי פעם בפעם, בין היתר השתתפה בשנת 2003 בהופעה מקצועית ומרגשת בטקס חנוכת בניין חדש באוניברסיטת בר-אילן. חיים מנהל המקהלה כתב במכתב הערכה אליו: "אני מודה לך מקרב לב על השתתפותך רבת השנים וחלקך במקהלה. העבודה המתמדת והמאמץ הרב שאתה נדרש להם ומשקיע במפגשי המקהלה הינם יוצאי דופן ומוערכים ביותר".

הוא נבחר להיות חבר בוועדת חברה של מרכז השיקום ושימש כנציג הוועדה במשך כמה קדנציות. לאורך כל השנים היה דמות אהובה ומוערכת במרכז.

בחלוף הזמן השתלב גם בעבודה מחוץ למרכז השיקום. במשך כמה שנים עבד פעמיים בשבוע באריזה במפעל "ברוק" לשיווק חרוזים.

בשנת 2009 החליטה ועדת חברה של מרכז השיקום להעניק לו פרס על תרומתו החברתית, ובהמשך הוענק לו גם פרס מפעל חיים מטעם המרכז.

בד בבד עם פעילותו הענפה במרכז השיקום, התעמל ב"בבית הלוחם" בתל אביב, ואף הוענק לו "אות השחיין".

יוסי, אדם חייכן, טוב ואוהב אנשים, שנתן מעצמו גם מבחינה כלכלית ובלבד שהזולת ירגיש טוב, תמיד שידר עוצמה והיה סמל לחיים במלוא עוזם. "חיית את החיים בדרכך שהייתה לעיתים סוערת ולא קלה בכלל, אבל תמיד הקרנת עוצמה שאומרת: 'אותי לא מנצחים בקלות' ... הוכחת לכולם שעם אמונה וחיוך ענק כמו שלך אפשר לנצח הכול", כתב בנו.

בשנת 2012 חלה הידרדרות בבריאותו, ויוסי נאלץ לוותר בהדרגה על הנאות החיים הפשוטות. הוא המשיך להילחם במצב ולא ויתר.

יוסף (יוסי) בן-סימון נפטר ביום כ"ג בכסלו תשע"ה (15.12.2014). בן שישים ושמונה בפטירתו. הובא למנוחות בבית העלמין הישן ברחובות. הותיר אישה וארבעה ילדים, נכדים ואחים.

על מצבתו חקקו אוהביו מילים על פי שירו של יענקל'ה רוטבליט "לקחת את ידי בידך": "נתת יד / הראית דרך / הבאת חיוך יפה כמו פרח / וכח להאמין".

בנו ספד: "אני בטוח ששיירת מלאכים מלווה אותך שם למעלה עם חיבוק ואהבה לאדם שידע ליהנות מהדברים הקטנים, שהאמין בתורת השם, שהיה תמים וישר דרך ... אוהב אותך ומתגעגע, אבא גיבור שלי".

נציג ועדת חברה של מרכז השיקום ספד בשם החברים: "כמו פנס הארת לאחרים את הדרך ... השארת אנשים ריקים, לא יכולים לשכוח את החיוך שלך, הצחוק המתגלגל שהיה ממס לבבות, האהבה הגדולה, החיבוק עם חום אמיתי של אבא אמיתי, שואל תמיד לשלומם של אחרים ומשתתף אמיתי בצערם ... היית עוגן ותמיכה לחברים. הדמעות זולגות מעינינו, אך הצל שלך ימשיך ללוות אותנו. אנחנו בטוחים שאתה מגיע למעלה, כי חסר להם אדם צדיק כמוך".